לישראל בע"מ נ' עמורי

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני תובענה אשר הוגשה כנגדו.

התובענה, תובענה בסדר דין מקוצר ע"ס 107,383 ₪(נכון ליום הגשת התובענה), ועוסקת ביתרה חובה בלתי מסולקת אשר לטענת התובע נותרה בחשבון בנק מס' 25511, חשבון בנק אשר נוהל על שמו של הנתבע. הסכום הנתבע מורכב משני רכיבים, והם יתרת חוב בהלוואה ע"ס 42,820 ₪, ויתרת חובה בחשבון עו"ש בסך 64,562 ₪.

הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, וטען כי אינו חב בפירעון החיוב הנטען; לדברי הנתבע, פתח את חשבון הבנק בשנת 2009, כאשר בחלוף מעט למעלה שנתיים, בחודש ספטמבר 2009 זומן לסניף הבנק, ונדרש על ידי פקידי הבנק לסלק יתרת חובה אשר נצברה בחשבון הבנק של אשתו, הגב' ראויה עמורי.

הנתבע מציין כי התנגד לחיוב כאמור, ואולם שוכנע לעשות כן על ידי פקיד הבנק, וטוען הוא כי בהקשר זה נפל קורבן להתנהגות פסולה של התובע, אשר ניצל את כוחו העדיף על מנת להכריח אותו ליטול את אותה הלוואה, אשר ניתנה לטענתו אף בתנאים שהם גרועים בצורה חריגה (הנתבע מתאר את הריבית ההסכמית כ"ריבית רצחנית"). עוד הוסיף הנתבע, כי התניית מתן מסגרת אשראי נוספת לצורך קיום החיוב שמהותו הסדרת חובה שלאשתו לתובע, מהווה התניית שירות בשירות – ובלית ברירה נטל הלוואה ע"ס 43,000 ₪.

הנתבע הודה כי לא עמד בפירעון ההלוואה, ובהתאם מלין הוא על כך כי בתגובה לאי עמידה בפירעון ההלוואה, בוטלו מסגרות האשראי שלו, בצורה שרירותית ותוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת על התובע – וכן טוען הוא כי העמלות והריביות הכלולות ביתרת החוב, מוכחשות על ידו.

לאחר בחינת טענות הצדדים, פרוטוקול הדיון וסיכומי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הראוי ליתן בתובענה זאת פסק דין חלקי בגין הסכום הנובע מיתרת חובה בחשבון העו"ש, ולהתנות מתן רשות להתגונן בגין יתרת החיוב, בהפקדת ערובה ראויה, ואבהיר טעמי:

ראשית ייאמר, כי הנתבע אינו מכחיש את החיוב הנוגע ליתרת החובה אשר נצברה בחשבון העו"ש. הנתבע מפנה כל חיציו להתנהגות התובע אשר נטען כי הינה פסולה, בהקשר של מתן ההלוואה, ואולם התובע צרך אשראי בהיקפים ניכרים, ולא העלה כל טענה (באופן העומד ברמת הפירוט הנדרשת על פי פסיקת בתי המשפט – ר' ע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל) כנגד החיוב בחשבון העו"ש.

אוסיף לאמור, כי במסגרת עדותו של הנתבע, הוצג בפני הסכם הנוגע למסגרות האשראי אשר הוענקו לו בחשבון, המתעדות אשראי מוסכם בהיקף 30,000 ₪, ודפי החשבון אשר הוצגו, לא נסתרו, הן לגבי חריגה במספר רב של מועדים ממסגרת האשראי המאושרת, הן לפני נטילת ההלוואה והן אחרי נטילת ההלוואה. ההתראות בגין הפיגור, אגב, נשלחו לנתבע עוד בטרם הגיע מועד ההחזר הראשון בגין ההלוואה, כך שאין ולא יכולה להיות הצדקה לקשר בין יתרת החובה בעו"ש ליתרת החוב בהלוואה.

מן העבר השני, השפעתם של הלחצים או ההבטחות הנזכרים, בכל הנוגע לכריכה של חשבון הנתבע עם התחייבותה של אשתו אינה ברורה דיה. טוען התובע בסיכומיו כי הנתבע לא הלין על התנאים אשר הוענקו לו אלא רק לאחר שמערכת היחסים בינו ובין התובע קרסה, ואולם לגישתי, שאלת חובת הנאמנות של התובע בהקשר זה, אינה נבחנת מנקודת המבט של כפייה ועושק לפי דיני החוזים, בהיות מערכת היחסים בין הצדדים, בלתי שוויונית.

אפנה בהקשר זה אל נרקיס ומור, "חובות החלות על הבנקים" כרך א', עמ' 44: "סעיף 7 לחוק הבנקאות מתייחס כאמור להתניית שירות בשירות. סעיף זה נועד למנוע את ניצול כוחו העדיף של הבנק על הלקוח, כאשר בבסיסו ניצבת חובת אמון שחב הבנק ללקוחו כתוצאה מתלותו של הלקוח הנזקק לאשראי בתאגיד הבנקאי העוסק במתן אשראי... אין צורך, לצורך סעיף 7 לחוק הבנקאות, כי הלחץ המופעל על יחדי הבנק יעלה כדי כפיה במובן סעיף 17 לחוק החוזים". (ראה גם, א' וינרוט, ב' אדלשטיין, "התניית שירות בשירות על ידי תאגיד בנקאי", עמ' 47-48).

עוד אפנה אל ת"א (ת"א) 1129/90 גרטנר נ' בנק הפועלים, דינים מחוזי כ"ו (7) 5, שם נפסק "סביר להניח, כי לחץ סמוי מצד הבנק, או אף יצירת אוירה מסוימת, עלולים להשפיע על הלקוח המצוי המצוי במצוקה, ולגרום לו לפעול על פי "המלצות" הבנק".

אני בהחלט מקבל את האמירה של הנתבע, כי נסיבות נטילת ההלוואה מעלות חשש לגבי כריכת כל ההתחייבויות יחד – והרי מה ההיגיון בנטילת אשראי לצורך סילוק והסדרת אשראי אחר (אלא אם חשש התובע מפני סיכון לתשלום על ידי אשת הנתבע, והעדיף כי הנתבע עצמו יחוב לו)? ככל שניתן לאמץ (על פי הכללים של ראיות לכאורה השולטים בהליך זה בשלב של בחינת בקשה למתן רשות להתגונן) את טענת הנתבע כי לא ביקש ליטול את אותו אשראי והדבר נכפה עליו, הדבר טעון בירור עובדתי.

טענותיו אלו של הנתבע מתעמעמות במקצת, לאחר שבמסגרת עדותו הבהיר כי אשתו ביצעה העברות כספים לחשבון הבנק שלו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 15.9.2013 שורה 6-11), הוא ביצע העברת כספים לחשבון הבנק של אשתו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 15.9.2013 שורה 25 ואילך), וכי לנתבע ולאשתו היו זכויות משותפות בתאגיד שבבעלותם – ואולם עניין זה הינו נושא לקביעת ממצאים בדבר אמינות ומהימנות, שיקולים אשר אינם נשקלים בשלב דיוני זה. לכך יש להוסיף, כי ביום נטילת ההלוואה הועבר סך 42,000 ₪ לחשבון אשתו של הנתבע, בעוד ההלוואה ניטלה ע"ס 43,000 ₪, משמע – ההלוואה שימשה בחלקה להסדרת החריגה בחשבון, כך שאמירת הנתבע כי נטל את ההלוואה אך ורק לצורך הסדרת חובה של אשתו, אינה מדויקת.

העמימות הרבה אשר נוצרת בהקשר זה, מצדיקה התניית מתן רשות להתגונן – ברכיב – בהפקדת ערובה כמצוות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757).

לגבי יתר טענות ההגנה אשר הועלו, הרי שהן הועלו כסיסמאות ריקות מתוכן, חפות מאסמכתאות או מתחשיבים, ומשאינן עונות על דרישת הפירוט לא מצאתי לנכון להתייחס אליהן באופן מפורט (כגון הטענה בדבר ריבית גבוהה מבלי לפרט מה הייתה אמורה להיות הריבית ההוגנת, או לצרף תחשיב בהתאם, טענה בדבר נזקים מביטול מסגרות אשראי כאשר החריגה מהמסגרת הינה קבועה ומתמשכת וכיו"ב).

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית בכל הנוגע לחשבון העו"ש; התובע יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה בהקשר זה; בכל הנוגע לחלק השני של התובענה, שהינו יתרת החיוב בגין ההלוואה, רשות להתגונן תינתן לנתבע כפוף להפקדת ערובה בסך 15,000 ₪ בקופת ביהמ"ש, אשר תופקד בתוך 45 ימים מהיום; ככל שלא תופקד הערובה, יינתן פסק דין משלים על יתרת הסכום הנתבע;

ת.פ. ליום 22.12.2013.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: